חסידות על מלכים ב יא:ב

ובזוה"ק פ' יתרו (פ"ח סע"א) אחר שביאר ענין * דשבת א' בג"כ אדכר בפ' ויכל ביום הז' וישבות ביום הז' ויברך את יום הז' משמע דהג"ס הם נגד ג"ד אלו. א' בשביל ויכל לגמרה של מע"ב. וזהו סעודת הלילה בתחלת כניסת השבת והוא סעודתא דחק"ת. ובזוהר (שם ב' ובאיד"ז האזינו רפ"ח סע"ב) נק' סעודתא דמטרוניתא. והוא מדת מלכותו ושכינתו ית' בתחתונים כידוע דת"ז היה כל בריאת העולם כנ"ל. ועל סעודה זו נאמר והרכבתיך על במתי הארץ כמ"ש בזוהר שם א' וי"ל דהכונה על בית ק"ק שהוא גבוה מכהע"כ כמ"ש בסנהדרין (פז.) דא"י גבוה מכל הארצות דכ' אשר העלה ואשר וגו' ובית המקדש גבוה מכל א"י כמ"ש וקמת ועלית וגו' וק"ק בגובה ההר (ושו"ר בזוהר שם פ"ג א' גם כן דציון וירושלים נקראו שמתי ארץ ע"ש) והוא נק' חדר המטות. כמ"ש ז"ל ע"פ בחדר המטות דגבי יואש (מ"ב י"א) דר"ל בית ק"ק. והיינו דשם הכרובים כמעט איש ולויות שהוא יחוד קבה"ו דהיא כנסת ישראל והם התפוחין קדישין. דהקב"ה נמשל לתפוח כמ"ש כתפוח בעצי היער כן דודי. וכן כנסת ישראל כמ"ש וריח אפך כתפוחים. ומ"ש חקל י"ל כמשז"ל בפסחים (פ"א א') דיצחק קראו שדה כמ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה. דרק יעקב שמטתו שלימה ואין בו עוד שום פסולת קראו לבית המקדש בית שקדושתו קיימת וקביעא לעולמי עד דקדושתו גם כשהן שוממין. ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה) ואברהם קראו הר שהוא נוגבה ומרומים וראהו מרחוק כשהלך לעקידה ואז נתקרב לו ועלה עליו על ידי הנסיון דעקידה שכבר נשתלם בכל הי' נסיונות ונמצא כסף צרוף. אבל מ"מ לא ראוהו בית לפי שיצא ממנו גם אחר כך פסולת דב"ק וע"כ היה המקום מקדש מרומים ממנו ורק הוא ויצחק בנו זכו לעלות עליו ואחר כך ליצחק נתקרב יותר שהיה יוצא תמים לסוח ולהתפלל שם שהוא נשתלם יותר דנימול לח'. ועל כן גם עשו נק' (בקידושין י"ט א') ישראל מומר. אבל מ"מ יצא ממנו פסולת דהוא היה יכול להשתמד ולהיות נדח אחר כך משם ישראל. דרק מצרע יעקב לא ידח נדח. וכל זרעו דעשו גוים גמורים ע"כ גם הוא לא ראוהו בית רק שדה פרוצה. ויש שדה בור ומלאה חרולים וקמשונים ומצד הזה יצא עשו שנק' איש שדה. שאז"ל שבא על נעה"מ כמ"ש כי בשדה תמצא. אבל על יעקב אמר ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד' ואיתא (בתענית כ"ט ב') שדה של תפוחין וכ"ה בזוהר תולדות (קמ"ב סע"ב ע"ש) ואשר ברכו ד' היינו תפוחין קדישין. כי הני תפוחין ר"ל אתרוגים (וכמ"ש תוס' שם מהתרגום ובשבת פ"ח סע"א ע"ש) ור"ל משום דהוא בעל ריח טוב ביותר מכל הפירות בעלי ריחין וכמ"ש בכתובות (סא.) דאכלה אתרוגי הו"ל בני ריחני וברתא דשבור מלכא מסקי בריש ריחני משום דאכלה אמה אתרוגים ועץ שאכל אדם הראשון אתרוג היה ויש בו טוב ורע ומזה היה הערבוב מה שנוצר עשו בבטן א' עם יעקב ועשו הוא חלק הרע שבאותה שדה תפוחים שהם מסריחים וריחם רע ויצא הוא וסריותו עמו. וכל הקללות שנתקללו אדם וחוה והאדמה באכילת עה"ד שהיו מאותן תפוחין ואתרוגים על ראשו. ויעקב הוא מחלק הטוב שהוא תפוחין קדישין שהוא מלא ברכות אשר ברכו ד' ועל כן זכה לקבל הברכות אז. וע"כ כנסת ישראל שהם זרע יעקב שכולו קודש וזרע אמת נק' חת"ק והוא מצד חלק הקדושה שבו מיצחק שקראו שדה. ועל כן נאמר לכה דודי נצא השדה וא' בעירובין (יח ב') בא ואראך ת"ח שעוסקין בתורה מדוחק פירש"י בני באגא עובדי אדמה כו (ואפשר לומר דהם לא היו עובדי אדמה רק שלא היה להם לאכול והיו יוצאים לבאגא לאכול כמ"ש בעירובין (עג א') בני בי רב דאכלי נהמי בבאגא פירש"י באושפיזא בבקעה ועי' בפסחים (ח ב') בני בי רב דדיירי בבאגא) והנה דכנסת ישראל מתפארת לדודה שבשמים באותם שבשדה ומהם עולה עיקר השבח. וי"ל דגם משום זה נק' חת"ך * דאוריי' מסטרא דגבורה נפקת ודרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וחיי צער וכו' שהוא מדתו של יצחק אבינו ע"ה יושב בארץ הנגב מנוגב מכל טובה וחמדה בעולם הזה. ובזוהר (שם סע"ב) דאלין ג"ס דמהימנותא סעודתא דאי"ו כללין בהו. ור"ל דהג"ס נגד ג' אבות ובפע"ח מבואר דסעודתא דחת"ק הוא דיצחק וע"כ נקרא חקל ושדה אבל הוא של תפוחים שהם מעלים ריח טוב. והריח הוא דבר שהנשמה נהנית כמ"ש בברכות (מ"ג ב'). והיינו שאין בזה תאוה גופנית ומחלק הרע כלל וא"צ להרחיק בזה ממותרות וכן הש"י נהנה רק מריח וכמ"ש בנח' וירח ד' את ריח ניחוח וכן בכל הקרבנות נאמר לריח ניחוח וגו' וצריך להקריב לשם ריח כדתנן בזבחים (מ"ו ב') שהריח אין בו שום ממשות רק רוחני וע"כ הוא העולה למעלה, ונאמר והריחו ביראת ד' שעל ידי היראה נודף ריח טוב היפוך התאוהשהוא סרחין וריח רע ובפ' (חלק צג:) א' מזה על משיח דתורה ודאין ע"י יראת ד' שבו כח הנשמה שבאפו יכול להריח מה שבלב האדם ונעלם מעין כל. וריח הקטורת מסיר הנגף שהוא בא מצד עפשות האויר שנתעפש ע"י מעשה בנ"א בעבירות וד' המסריחים האויר, וביקוד ע"י זנות שהוא טפה סרוחה. ובזיבה שבא מתאוה נאמר זב מבשרו רר בשרו החתים בשרו שנקרא האבר בשר והוא ע"ש הר"ת בושה סרוחה רמה כמ"ש (בסוטה ה' סע"א) ועל ידי זנות בא מגפה ואנדרלמוסיא לכלות הממזרים כמ"ש ז"ל (ויקרא ר' פ' לב) וכן בשטים בא על ידי זה מגפה. וריח הקטרת עצר. שנתקן אותו ריח רע הבא מעוברי העבירות. כי בו יש גם הלבנה והוא רומז לפו"י דרי"ר מצד מעשיו אבל כשהם באגודה אחת אז גם הם מעלים ריח טוב (וכמ"ש בכריתות ו' ב') וכ"א בויקרא רבה ע"פ ולקחתם לכם. וזהו ריח בוגדיו דיעקב הנז"ל. כי בהיותם בשורשם ביעקב שהוא כולל כל נפשות דישראל שבכל הדורות והם בו באגודה א'. וכן קרא דהדודאים הנז"ל דר"ל הדודאים הטובות והרעות בהיותם יחד אז נתנו גם הרעות ריח. כי בהיותם יחד יתעורר נקודה הטובה שבמעמקי לב הרשעים להתחבר לקדושה דמצא מין את מינו וניעור ועכ"א בחגיגה (כו.) מקרא דכאיש א' חברים דביום טוב שמתקבצים יחד הכל חשובים חברים ואין נחשבים לע"ה. והיינו כשמתאספים יחד לד' מצוה כהאי דיו"ט שעולים לרגל. וכן בהא דכריתות שמתחברים להתענות ודוגמא דחלבנה וערבה שמצטרפין למצוה כי עי"ז שמתחבר לעשות מצוה ה"ה מעורר שורש קדושת יהדותו באתערותא דילי'. ואז מועיל התחברותו להיות נחשב כמוהם ועוד מוסיף כח גם בהם על ידי שמוציאים יקר מזולל בזה שמתחברים עמו. ומ"ש אל תתחבר לרשע וא' באדר"נ (פ' ט') אפילו לדברי תורה. י"ל זהו ביחיד המתחבר דיוכל ללמוד ממעשיו ולא בציבור והוא יחיד דוגמת סמני הקטורת שיש י' לבד החלבנה. וגם י"ל שם דוקא לד"ת דלרשע א' אלקים מה לך לספר חוקי ולא לדבר מצוה דגם פו"י מלאים מצות כרמון ואף על פי שאמרו (בסוטה כ"ב א') עבירה מכה מצוה ואין מכבה תורה. וגם באחר שעליו א' בחגיגה קרא דלרשע א' וגו' אפ"ה אמרו שם דדומה לאגוז דאין תורתו נמאסת. מ"מ לענין האגודה שיועיל להעלות ריח טוב י"ל עיקרו בהתחברות למעשה מצוה. כי ג' מדריגות נר"נ הם מחשבה דיבור ומעשה. ורוח ונשמה זוכה רק הראוי לכך אבל נפש יש לכ"א וע"כ פו"י מלאים רק במעשה מצות. ומ"מ גם בנפש כלול נר"נ כידוע דבכ"ד שבקדושה כל פרט הוא כלול מכל הפרטים. כמו בי"ס כל ספירה כלול גם כן מי'. וכן כל מצוה כלולים בה כל תרי"ג מצות, וכן בכל א' מנרנח"י כלולים כל נרנח"י דיש גם בנפש כל ה' מדריגות נרנח"י עד יחידה שבנפש. וע"כ גם כל פו"י יש להם שורש ואחיזה בד"ת כי היא מורשה לכל קהלת יעקב שאין בזרעו פסולת כלל ואפילו לפו"י יש תקוה ותיקון כי שרשם בקדושה. ועז"נ ריח אפיך כתפוחים דהנשמה באף כמ"ש ויפח באפיו נשמת וגו' ונאמר אשר נשמה באפו. וחלק הנשמה שהוא מנפוחת הש"י ומאן דנפח מתוכו נפח והוא חלק ד' ודאי דמריח ריח טוב. וכמ"ש נשמה שנתת בי טהורה וכו' אתה נפחתה וכו'. ומימי האף סרוחים ונק' צואת האף שצריך הנוגע ליטול ידיו ובמדרש (ב"ר פי"ב) אי' שהקב"ה ברא ביבו על פיו וזה נויו והוא באף שדומה לביב המקלח מים מטונפים וסרוחים. ועכ"ז ריחם טוב כתפוחים וכריח ג"ע ומהמקרא זה למדו לפרש כירח שדה אשל תפוחים לפי שנאמר ריח וגו'. ומשם גם אבודגיו כנ"ל: